התמכרות לבינה מלאכותית

לחץ להאזנה

לרוב מדברים על זה בתור רעיון משעשע, חצי בצחוק, מאחלים זה לזה ״התמכרות נעימה״ או מספרים לאחד שנכנס כעת בשערי הבינה על כך שהוא הולך להתמכר….. אבל –

התמכרות זה גם דבר רציני.

אני לא פסיכולוג או פסיכיאטר ולא בקי בנבכי ההגדרות המקצועיות, ובדיוק בגלל זה יש לי את הגמישות והיכולת החלוצית לשים את האצבע על נקודה שאולי עוד שנה שנתיים תקבל שם רשמי:

בואו נדבר רגע – למה ״בינה מלאכותית יוצרת״ היא דבר ממכר. ואיפה יכולה להיות בעיה אמיתית?


בגדול בגדול, אנו כיצורים ביולוגים, יש לנו בחירה בחיים – אבל אנחנו גם מופעלים על ידי כל מיני זרמים לא מודעים, ואחד מהם זה הציפייה לתחושת סיפוק שמגיע מחומרים כימיים. בואו נסכם את זה במילה אחת כרגע: ״דופאמין״. אנחנו משוועים לדופאמין.

דרך אגב, במאמר מוסגר, מי מאיתנו שיש לו הפרעת קשב. החוקרים מייחסים את ההפרעה למחסור בדופאמין, ולכן הרעב הדופאמיני בולט יותר אצל טיפוסים כאלו. מה שיוצר מרדף אחרי ריגושים מהירים – ובהקשר שלנו: בינה מלאכותית יוצרת.

איך כל זה מתחבר?!

דופאמין מיוצר במח כאשר אנו משיגים משהו, חווים הצלחה, במקור הוא ׳נועד׳ (השגחה / אבולוציה, מה שתבחרו) לדחוף אותנו להתקדם, או פשוט לעזור לנו לשרוד דרך השגת הצרכים הבסיסיים כמו אוכל, פוריות, הגנה וכו׳.

דופאמין קשור בתחושת הישג.

אממה?

בינה מלאכותית עלולה להעניק לנו תחושת הישג **באופן לא פרופורצינאלי** למידת ההשקעה שלנו. ופה הנקודה.

התמכרויות מהסוג שאנו מדברים עליהן כרגע (מניח שקוראים לזה ״התמכרות פסיכולוגית״) נוצרות עקב סוג של ׳רמאות׳, כאשר אנו משכנעים את המח שלנו שהשגנו משהו משמעותי (עשיתי סרט, יצירתי תמונה, פיתחתי אפליקציה) אבל בעצם: לא השקענו מאמץ כמעט, או שהמאמץ היה מועט מאוד ביחס למה שאמורים להשקיע בדרך כלל כדי להשיג תוצאה דומה.

איפה הבעיה?

לכאורה זה מצויין! פחות השקעה – יותר תוצאה. זה בדיוק הקטע של בינה מלאכותית, לא?

כן. יש לזה יתרונות עצומים ויכולת למנף את העשייה שלנו בטירוף. אבלללללל — לפני זה בואו נשאל למה בכלל אנחנו עוסקים בזה, האם אנחנו באמת משיגים מזה משהו משמעותי, האם ״לבדוק את הכלים״ זה חלק ממסלול התפתחות משמעותי….. האם יש פה פעילות בוגרת… או אולי: פשוט התמכרות…. שנובעת מחווית הסיפוק שעולה שוב ושוב במאמץ קל מדי.

מה זה מאמץ ״קל מדי״ ולמה חשוב שיהיה מאמץ?

תחשבו על ילד קטן שההורים שלו מרשים לו סוכריות ללא הגבלה. לא כצ׳ופר על התנהגות טובה, או על דרך שעשה. לא ברגעים מיוחדים כמו ״הפתעה של שבת״… אלא פשוט כמה שבא לו ללא הגבלה. ילדים רבים יפתחו התמכרות. בשלב הראשון – זה פשוט יהיה לא בריא כי זה בכל זאת הרבה סוכר, אבל בהמשך זה עלול לפתח עצלנות מסוג מיוחד: כי המח ילמד שהוא יכול לקבל את הסיפוק שלו בלי מאמץ ואז הוא לא יבין למה להתאמץ. ופה זה בעיה חמורה. כי כל פעולה שאנו עושים בחיים דורשת סבלנות, אורך רוח, מאמץ שאפשר להחזיק אותו לאורך זמן – כל זה בציפיה להצלחה! זה המוטיבציה להמשיך הלאה ברמה של הכימיה במח…. אבל אם אין לנו שום צורך לצפות לחווית הצלחה – כי היא ממש כאן לידנו, זמינה לנו בכל רגע? מאיפה נקבל את הדחף לעשות משהו משמעותי באמת?!

אז אני אתחיל מעצמי: אני וודאי מכור לבינה מלאכותית. כן, זה לא שקמתי יום אחד ואמרתי לעצמי ״אוקיי, בינה מלאכותית זה הקטע היום, אז בוא נבנה עסק כזה, אפרוש תוכנית עבודה כל יום אלמד 2-3 כלים חדשים תוך חודש אני מומחה ומתחיל ללמד״ כלומר – זה כן היה ככה בערך כהחלטה כללית, אבל: אף פעם בשום תחום לא התמדתי בתוכנית באופן עקבי ובניתי איזשהו מסלול עסקי מסודר. אף פעם. אבל פה זה פשוט שואב אותי פנימה, אז זה היה קל במובן מסויים ללמוד ולהתנסות כי זה פשוט חידושים שמפציצים אותך יום יום ולא מפסיקים לרגש….

אבל מה מעבר לריגוש?

הרי בינה מלאכותית זה באמת כח יצירתי אדיר שאפשר להפנות אותו לאינסוף כיווני עשייה מעניינים ומשמעותיים. זה יכול להשתלב במליארד דברים ולהיות רלוונטי לכל תחום בערך. לחוות כל מיני ׳פיצוצים קטנים׳ מחוץ לכל הקשר זה נחמד מאוד, אבל נשים לב: זה עדיין לא תהליכים שמשתלבים בתוך תהליכים אמיתיים. זה גילויים.

אז איפה אנחנו ביחס להתמכרות?

הרבה מהאנשים שעוסקים בבינה מלאכותית מכורים במידה כזו או אחרת. אבל הקריטיות של העניין יכולה להשתנות בין כל אחד. השאלה היא: עד כמה אתה מנהל את ההתמכרות שלך. כן, מושג חדש: ניהול התמכרויות. מה זה אומר? זה אומר שכאדם בוגר יש לי גם ילד פנימי שאני מרשה לו לשחק מדי פעם, אבל אני גם מצליח לשמור על איזון יחסי… למשל: אני ממנף את ההתמכרות שלי ללמידה מהירה שאח״כ אפשר לתרגם אותה לפרנסה בהרצאות וסדנאות. למשל. עדיין, מאוד קשה לי להשתחרר מההתמכרות. עדיין, אני לא אהיה זה שאעשה תהליכים משמעותיים עם בינה מלאכותית אלא בעיקר אלמד את החידושים ואתנסה בהם קלות – אבל גם לזה יש תפקיד בעולם. אם אני מוצא לזה תפקיד ומכניס את זה לתוך לו״ז בחיים שלי, באיזשהו מקום: אני מנהל את זה.

ומה עם מצבים שזה מנהל אותי?

אין שחור ולבן בזה. לפעמים אני מצליח לנהל את זה ולפעמים לא. אבל זה הכל בסוף עניין של מינון ואיזון. ופה כדאי לפקוח עין ולהיות עם אצבע על הדופק…… גם כאשר ההתמכרות בשליטה, פחות או יותר, טוב להבין אותה. להרגיש אותה. לתת לה תשומת לב. ואולי גם לחפש דרכים לאזן אותה או בכלל לטפל בעצמנו, כי ההיבט הזה שדורש טיפול (לאו דווקא מקצועי) גם הוא קיים ויכול להיטיב איתנו ועם השליטה בחיינו. במקביל להיות ער לאפשרות שההתמכרות תתפוס מקום יותר מדי גדול ותפגע במוטיבציה הכללית שלי, או בשדות אחרים – כמו למשל התחייבויות נוספות שאני לא מגיע אליהן. לחשוב על זה.

מה אפשר לעשות (למשל)?

אני לא מטפל ולא מתיימר. אבל משהו שמצאתי: זה לנסות להטות את האנרגיה הזו לתוך כלים, לתוך פרוייקטים מורכבים מעט. דוגמא קטנה: יצרתי היום סרטון של תותים נופלים מהשמיים.. למעשה זה היה פרוייקט שנמשך יותר מיום אחד. אני לא מייצר התנגדות גורפת להתמכרות – כי המח שלי לא ישתכנע שכדאי לו לעזוב תחושת סיפוק בעבור — תחושת סיפוק שמגיעה אחרי מליון שנה. זה לא דיל. אבל כן ׳להטות׳ את המצב הקיים לפרוייקטים שאני משכנע את עצמי שהם יותר מספקים מאשר סתם ליצור עוד ועוד תמונות שבאיזשהו שלב כבר משעממות כי כולם עושים אותם.. הבחירה שלנו להשתעמם ממשהו קל מדי – היא חינוך מחדש של המח שעד עכשיו חווט כך שלראות ציור מאוד אסתטי זה יצירת אמנות. אנחנו מלמדים אותו שציור אסתטי מאוד שיוצר בלחיצת כפתור במידג׳רני – זה לא מרגש. אבל אם זה תהליך מורכב שהצריך חשיבה יצירתית והשקעה – זה שווה!
ובמקביל – כדאי לחתור לחשיבה על הקונטקסט הרחב של החיים. שבגדול, זה מה שמגדיר אותנו כאנשים בוגרים ואחראיים (אחריות מלשון ״אחר״, היכולת להתמקד במשהו שהוא מחוץ אליי) – איך תחומים אחרים לא נפגעים ואולי אפילו איך הם יכולים להיתרם מהחידוש. לבוא באוירה מרימה ולא מורידה, אולי אפשר למצוא דרכים לקצר למשל את העיסוק בבירוקרטיה באמצעות בינה מלאכותית (לתת לבוט לדבר עם ביטוח לאומי במקומי חח)

אקיצר (כותב ככה רק כדי שלא תהיה תחושה שזה קלוד שכותב ״בסופו של דבר״) –

יש התמכרות בבינה מלאכותית. יש סיבה למה בינה מלאכותית היא עניין ממכר. אנשים בוגרים יכולים במידה מסויימת לנהל את ההתמכרות שלהם. אבל זה עניין חמקמק… כדאי לשים לב. ואז קורים המצבים שאנחנו מתבדחים על ההתמכרות, אבל קצת אח״כ גם נפגעים ממנה. מותר לנו להיות נפגעים ומותר לדבר גם על זה… בסופו של דבר (טוב טוב הייתי חייב) אנחנו ״אירלי אדאפטרז״ לטוב ולרע, אנחנו מרוויחים את היתרונות לפני כולם – אבל גם סופגים את הנזקים לפני כולם. עוד לפני שהפסיכולוגים המלומדים באים ונותנים לזה שם…


Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *